כאשר זכויות ביטוח נראות אבודות, אבל יצוג מיקצועי מוכיח אחרת

ניר היה רק בן 14 כשתאונה שינתה את חייו. רכיבה תמימה על קורקינט הפכה לפציעה קשה - עקב מפגע בדרך, הכידון ננעץ בבטנו ופגע קשות בכליה שלו. למרבה המזל, הוא הובהל במהירות לבית החולים וחייו ניצלו.

מטבע הדברים, הוריו התמקדו בשיקומו.

בחינת הזכויות הכספיות שעשויות לצמוח לו מהתאונה נדחקה הצידה.

כשהגיעו אליי לייעוץ, הבהרתי להם עובדה שהרבה אנשים אינם מודעים לה: כל תלמיד בישראל מבוטח במסגרת פוליסת תאונות אישיות שמכסה גם תאונות שקורות שלא בשעות הלימודים.

בשלב בו ניר והוריו ביקשו למצות את הזכויות בגין התאונה הפניתי את תשומת ליבם שקיים סיכון שחברת הביטוח תטען להתיישנות התביעה.

תקופת ההתיישנות בתביעה מסוג זה הינה 3 שנים. מאחר וניר היה קטין בעת התאונה, עפ"י החוק תקופת ההתיישנות נמנית מעת הגיעו לגיל 18, היינו לכאורה התביעה התיישנה בעת הגיעו לגיל 21, וניר כבר חצה את הגיל הזה.

מתסכל? בהחלט!

פעלנו מיידית ופנינו בדרישה לחברת הביטוח ואכן חברת הביטוח טענה שהתביעה התיישנה.

החלטתי לא לוותר.

לאחר דחיית התביעה, פניתי לחברת הביטוח והפניתי את תשומת ליבה לתיקון לחוק ההתיישנות שתוקן לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל ואשר על פיו בנסיבות מסוימות מוארכת תקופת ההתיישנות.

על בסיס תיקון זה טענתי כי התביעה טרם התיישנה.

חברת הביטוח נאלצה להודות בטעותה והודיעה לנו כי היא מקבלת את הטענה שהתביעה לא התיישנה וחוזרת בה מטענת הדחייה.

אמנם יש עוד דרך לפנינו - כעת עלינו להוכיח את שיעור הנכויות ולוודא שניר מקבל את הפיצוי המקסימלי-אבל המכשול העיקרי כבר מאחורינו.

זכויות קיימות, גם כשחברות הביטוח טוענות אחרת. אל תוותרו בקלות!